חיפוש
  • osoamerhav

על התפתחות. ועל מעיל כחול.

מה מסתתר מתחת למעיל? לא בקטע קינקי כמו של הפרסומת מפעם עם יעל אבקסיס וליאור מילר ( פה בטח איבדתי את הקוראים בני פחות משלושים...), יותר בקטע של תהליך של שינוי שקרה עם מעיל שלי אחד, כחול במיוחד... שנה שעברה מימשתי פנטזיה קטנה שליוותה אותי שנים, חלום למעיל פופ'ר צבעוני (מהסוג הזה שהוא כמו שמיכת פוך חמה, ומחמיא בערך באותה מידה). שנים רציתי מעיל כזה, אבל הכנעתי את עצמי עוד לפני שבכלל ניסיתי ללבוש כזה מעיל, עם כל מיני מחשבות על זה שחשוב להראות רזה, להתלבש מחמיא לפי מבני גוף, על הדרך לטשטש חלקים בעצמי, ולפעמים את כולי. לא יכולתי לחשוב על ללבוש פריט שיגרום לי לתפוס יותר מקום במרחב. המטרה היא הרי לצמצם, לא?! ואז הגיעה החופשה. מזל שאותה חופשה הגיעה אחרי שכבר ידעתי שמחשבה היא רק מחשבה, אחרי שהלב שלי כבר התחיל לנסוק, הרגשתי יותר בנוח עם עצמי בגוף הזה, הרגשתי חמלה וקבלה עצמית, התחלתי להשתעשע עם סגנון הלבוש שלי. אז על החיים ועל המוות- מדדתי את המעיל הכי פופ'ר והכי כחול שמצאתי בפריימרק. תשפטו אותי אם אני אודה שזו היתה אהבה ממבט ראשון? הרגשתי שאני לובשת את הגרסא הכי 'קולית' של עצמי. גם ברמה הפיזית הוא היה מושלם. מעיל קל, גמיש, מחמם בצורה שמתאימה לי בול. המעיל חזר איתי לארץ ונכנס איתי לתוך חורף שהיה סוער במיוחד עבורי. חורף שבו הרגשתי כמו על קרחון שמתפרקים ממנו כל פעם חלקי ענק בדרמטיות מחרישת אוזניים ובסלפאשים משפריצים של מיים קפואים. חורף שבו אני עוד איכשהו עומדת על החלק בקרחון שעוד נשאר לי מתחת לרגליים, נושמת עמוק ומשתדלת להודות על פיסת יציבות ששומרת עלי מעל פני המיים. משתדלת זה אומר שלפעמים לא מצליחה. אני, והקרחון, והמעיל הכל כך כחול שלי. עבר החורף הזה, התחלף בפיסות אביב מנצנצות. קרני השמש החמות הלכו ודחקו את המעיל הכחול שלי למעמקי ארון החורף. ארזתי אותו בידיעה ברורה שאני כבר מחכה לו שיחזור, ויפה שעה אחת קודם! והוא בא. אומנם לקח את הזמן, גרר רגליו לאיטו. אבל חזר. ואני שוב בחורף. הפעם בלי סערות או קרחונים מתפרקים, בלי דרמה מחרישה אוזניים או ספלאשים מתיזים רסיסי מיים קפואים לכל מקום. רק חורף. פשוט ונעים וחייכן ומחבק. לא בזבזתי זמן ומהרתי להוציא את המעיל הכחול. לבשתי אותו בהזדמנות הראשונה, תוך כדי שרצים לי בראש שילובים חדשים ומעניינים שיכולים להתאים לו. בפעמים הראשונות שלבשתי אותו עוד הפוקוס שלי היה על הגעגוע שהרגשתי כלפיו. מלבישה ללבישה, התחלתי להרגיש קצת אחרת. התחלתי להרגיש איך הוא לא מספיק מחמם אותי, איך הוא טיפה קל מידיי על גבי הגוף, איך המרחק שלו מהגוף דווקא גורם לי אי נוחות, איך השרוולים טיפה ארוכים לי, ואיך הכחול שלו, שכל כך אהבתי, קצת צועק לי בעיין. אבל המשכתי ללבוש אותו, אולי פשוט המשכתי להתגעגע אליו. לבשתי אותו כמעט כל יום, עד הפעם ההיא שתוך כדי לבישה הרגשתי בצורה מודעת שזה כבר לא המעיל שאני רוצה ללבוש. כבר לא היתה בו שמחה, היה שם הרגל. כבר לא היתה שם נוחות, היתה שם ביטחון ישן מפעם. אז הבנתי שהמעיל הזה, הכל כך כחול שלי, נתן לי מתנה אדירה. הוא נתן לי לראות איך המיים עוברים בנהר מתחת לפני הגשר. והנהר, שנראה כאילו תמיד יהיה אותו נהר, כבר למעשה לא אותו נהר בכלל. גם אני כזו. הרגשתי דרך המעיל איך אני כבר לא אותה אביטל. מה שהיה לי נוח או בטוח או מלהיב בשנה הקודמת, כבר מרגיש לא מדוייק בשנה הזאת. לא השתנה מבחוץ כלום, אבל בשנה הזו גדלתי כל כך הרבה פנימה, לתוך עצמי. גדלתי בתנועה שנראית דוממת, אבל יש בה תזוזה אדירה. את המעיל הזה שמרתי. לא מתוך אגירה או הכרח. מתוך הכרת תודה במשמעות שלו. מתוך רצון אמיתי לקרבה אליו ולכל מה שהוא הראה לי בי. הרגשתי שהגיע הזמן למעיל אחר. את המעיל השנה בחרתי לגמרי אחרת. אני כבר לא צריכה את מה שהייתי צריכה במעיל הכחול. בחרתי מעיל מובנה, קרוב לגוף, בצבע שמגובש לי במלתחה. לקחתי את הזמן לעשות לו התאמות אצל תופרת טובה, ודאגתי שהוא יהלום אותי. לוא דווקא בהקשר של מבנה גוף. יותר בבקשה של מבנה נשמה. ואת כל זה לא יכולתי לדייק בלי לעבור דרך הבחירה המעיל הפופ'ר הכחול משנה שעברה. ואת? מה המעיל הכחול שלך?









0 צפיות
  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube

052-2267888

©2019 by Osoa. Proudly created with Wix.com